פוליוויניל כלוריד (לחלופין: פולי(ויניל כלוריד), במונח המדובר: פוליוויניל, או בקיצור: PVC) הוא הפולימר הסינתטי השלישי הכי נפוץ בעולם של פלסטיק (אחרי פוליאתילן ופוליפרופילן). כ-40 מיליון טון של PVC מיוצרים מדי שנה.
PVC מגיע בשתי צורות בסיסיות: קשיח (לעיתים מקוצר כ-RPVC) וגמיש. הצורה הקשיחה של PVC משמשת בבנייה של צינורות וביישומי פרופילים כגון דלתות וחלונות. הוא משמש גם לייצור בקבוקי פלסטיק, אריזות שאינן מזון, יריעות כיסוי מזון וכרטיסי פלסטיק (כגון כרטיסי בנק או כרטיסי חבר). ניתן להפוך אותו לרך וגמיש יותר על ידי הוספת פלסטייזרים, כאשר הנפוצים ביותר הם פתלטים. בצורה זו, הוא משמש גם באינסטלציה, בידוד כבלים חשמליים, דמוי עור, ריצוף, שילוט, תקליטי גריפ, מוצרים מתנפחים, וביישומים רבים שבהם הוא מחליף גומי. יחד עם כותנה או פשתן, הוא משמש לייצור קנבס.
פוליוויניל כלוריד טהור הוא מוצק לבן ושביר. הוא אינו מסיס באלכוהול אך מסיס במקצת בטטרהידרופורן.
PVC סונתז בשנת 1872 על ידי הכימאי הגרמני אויגן באומן לאחר מחקר וניסויים ממושכים. הפולימר הופיע כמוצק לבן בתוך בקבוק של ויניל כלוריד שהושאר על מדף מוגן מאור שמש במשך ארבעה שבועות. בתחילת המאה ה-20, הכימאי הרוסי איוון אוסטרומיסלנסקי ופריץ קלטה מחברת הכימיקלים הגרמנית גריסהיים-אלקטרון ניסו להשתמש ב-PVC במוצרים מסחריים, אך קשיים בעיבוד הפולימר הנוקשה, ולפעמים השביר, סיכלו את מאמציהם. וולדו סמון וחברת BF גודריץ' פיתחו שיטה בשנת 1926 לפלסטיקת PVC על ידי ערבובו עם תוספים שונים, כולל שימוש בדיבוטיל פתלט עד 1933.
זמן פרסום: 09-02-2023